• גלעד

כפר, אש ותמרות הזמן: סופרים פיימונטזים

חוץ מלטייל ברחבי חבל פיימונטה בכל הזדמנות שיש לי (בערך פעמיים בשנה, כשמבקרים את המשפחה), חיפשתי דרך מעשירה באמצעותה אוכל להיכנס אל נבכי התרבות הפיימונטזית, והאיטלקית בכלל. "כיצד אפשר לעשות זאת?" שאלתי את עצמי, אבל לא לזמן רב, שכן עבורי התשובה פשוטה: תמיד אהבתי לקרוא, כבר מילדות. את "אליעזר והגזר" קראתי עוד לפני שידעתי באמת לקרוא, פשוט דקלמתי את כולו בעודי מחזיק בספר ואף מדפדף בו קדימה, פחות או יותר לפי התקדמות העלילה. לפני שש שנים, כשהרומן שלי עם איטליה (ועם איטלקייה) היה בראשיתו, איך שהייתי מסוגל להבין קצת איטלקית – קניתי ספרים. חשבתי שכך אוכל לשפר את מיומנויות השפה, קריאה וכתיבה בעיקר. העדפתי ספרים שאני מכיר, ולכן קניתי ראשון את "התפסן בשדה השיפון" ("הולדן הצעיר"*, בתרגום האיטלקי), ספרו המדהים של ג'. ד. סלינג'ר, שמאוד נגע ללבי בסגנונו המיוחד, כך יכולתי להתאמן על קריאה בשפה זרה חדשה ועדיין לגשש אחר המשמעויות, שכן זכרתי את הסיפור המקורי. זוגתי קנתה לי בהזדמנות אחת את "פינוקיו" המקורי של קרלו קולודי וגם אתו נאבקתי מספר חודשים, שובר שיניים עם איטלקית של המאה ה-19 אבל יוצא מחוזק ומבין כ-50% בסוף.

משם הזמן הוסיף לצעוד קדימה ובכל הזדמנות שהייתה לי ניסיתי לקרוא דברים נוספים. בין אלו נמנו מגזינים, הספר המקורי השלם של אדמונדו דה אמיצ'יס הנקרא "לב" (מתוכו לקוח הסיפור על מרקו ואמו שבישראל כולם מכירים, וסיפורים רבים נוספים), ספר שעל פי סקר מצומצם מאוד שערכתי, הוא ספר די שנוא על איטלקים ואיטלקיות. אני חיבבתי. כמובן שהתנסיתי בקריאה של ספרי ילדים, כאשר הטוב ביותר היה "ספר הקקי". בשנתיים-שלוש האחרונות, עם שיפור משמעותי באיטלקית שלי, החלטתי שאני מתחיל לקרוא ספרים של ממש. ומתוך סימפטיה לאזור בו ביליתי את רוב זמני וסלידתי מהמרכז הפופולרי-תרבותי ברומא, החלטתי להתמקד בסופרים בני פיימונטה.

בטקסט זה אעסוק בקצרה בשלושה סופרים שמצאו חן בעיניי ואותם אני קורא. כולם בני פיימונטה, כולם כתבו בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, ושמם נישא עד היום – אולי לא כסופרים הפופולריים ביותר, אך ללא ספק כמה מהמונומנטליים שבהם. שלושתם כתבו על נושאים דומים, הושפעו מתנועת הריאליזם האמריקאי של שנות ה-30 (סטיינבק והמינגווי מן הסתם השפיעו מאוד) ויצרו מעין גרסה שלהם לסגנונות הללו. אציין שגם אני נמצא בעיצומו של תהליך גילוי מלוא היצירה שלהם, ובכל סיבוב בטורינו (עיר שחובב ספרים יכול לאבד את נפשו משמחה ברחובותיה) דג עוד ספר שלא הכרתי ושם על המדף בבית, מחכה ליום בו אהיה מסוגל לקרוא מספיק מהר כדי באמת להתקדם עם הספרים הללו בקצב רגיל. מפאת קצב התקדמותי טרם הספקתי לקרוא משהו של נטליה גינזבורג, סופרת ידועה בהרבה במחוזותינו שמגיעה מטורינו ופעילות קומוניסטית ארוכת שנים, למשל. גם לפרימו לוי לא אתייחס כאן. אני מדבר עליו בסיור שאני מדריך בטורינו, העיר בה בילה את מרבית ימי חייו. זוהי, אם כן, דגימה, לגירוי הסקרנות והתיאבון. עיקר הספרים של אלו זמין רק באיטלקית וחלק באנגלית. את אחד מספריו של הסופר השלישי בו אדון ברצוני לתרגם בעצמי יום אחד לעברית. צפו פגיעה.

ג'וזפה (בפה) פנוליו נולד ב-1922 בעיירה הקסומה אלבה* השוכנת בלב אזור הגבעות העגלגלות בדרום פיימונטה, המכונות לאנגה*, בפרובינציית קונאו*. אלבה היא מרכז אזור הגבעות אשר ממנו יוצא יין המפורסם בכל העולם, וגם היום האזור הוא יעד תיירותי מבוקש ביותר בקרב האיטלקים. תיירות חוץ לא תופסת אחוז גדול, אם כי היא ללא ספק קיימת. העיירה אלבה וכל הכפרים שמסביבה, תא שטח גדול למדי, ידועים בעולם בזכות היין בעל תו תקן איכות העילאי, ובין שאר המטעמים המפורסמים של המטבח הפיימונטזי מפורסם האזור בפטריות הכמהין* היוקרתיות שלו. אלו מכן/ם עם קצת זמן וכסף עודפים – ציד פטריות בסתיו הוא אטרקציה תיירותית מעודנת ביותר, בעבר נחלתם של הקשישים שוכני ההרים והיום ביזנס תיירותי ברובו. מאה גרם של פטריות כמהין יכול גם לעלות 100 יורו, בלי למצמץ כלל!

ובחזרה לבפה - בשנת 1943 והוא בן 19 שנה הצטרף לפרטיזנים האיטלקים בתקופת הכיבוש הגרמני של הצפון, נלחם עד סוף המלחמה ובילה את שארית חייו בכתיבה ספרותית וגם לתיאטרון, כמו כן היה שחקן ופרנסתו העיקרית הגיעה מעבודה ביקב. בכתיבתו עוסק פנוליו בשני מוטיבים עיקריים, שניהם נושאים המוכרים לו אישית מחוויותיו שלו: ראשונה היא המלחמה והפעילות הפרטיזנית, כמו למשל בספר "23 ימיה של העיר אלבה"* המתאר מצור גרמני על העיר שלבסוף נוחל הצלחה. סגנון הכתיבה הוא כאוטי ומסובך, משלב סלנג מקומי ותעלולי לשון אינטליגנטיים מאוד. מוטיב שני הוא החיים הכפריים במערומיהם באזור הולדתו, בסביבותיה של אלבה. ניסיונו בסוגה זו מהדהד בעוצמה את אהבתו לסופרים האמריקאים של התקופה, שייצרו דרמה מהחיים הפשוטים ולא שאפו לייצר דרמטיזציית-יתר. ספר המתאר זאת יפה הוא "התשלום של יום שבת"*, המתאר פרטיזן לשעבר החי בכפרו ומתפרנס מפשיעה, מכניס את חברתו להריון ומעורר עליו את חמת הכפר. הסגנון הוא פשוט בהרבה, גס למדי, והקורא המודרני ללא ספק יזדעק מייצוגיה של האישה בתוכו. ספר זה מצא חן בעיני, גם בגלל קשיחותו זאת וגם בגלל נאמנותו לתרבות הכפר, שעד שלב מאוחר במאה העשרים, ויש שיגידו כי גם היום, לא התנערה מדפוסיה השמרניים והמיושנים. פנוליו נפטר בטרם עת בטורינו בשנת 1963, כשנכנע למחלת הסרטן, והוא בן 41. רוב יצירותיו פורסמו לאחר מותו.

סופר שני שצריך להכיר הוא צ'זארה פאבזה* שחי אף הוא חיים קצרים למדי, אותם סיים בתלייה בשנת 1950. פאבזה עבד כעורך בהוצאות ספרים ופרסם ספרים משל עצמו, גם הם בחלקם עוסקים באזור הלאנגה העגלגל והפסטורלי. גם כאן התמימות של האזור מופרת על ידי מעשי המקומיים וזיכרונות העבר (האמתי) שצפים ועולים, בדמות חיסול חשבונות בין פרטיזנים למשתפי פעולה עם הנאצים, או גופה של חייל גרמני רצוח שמתגלה בערוץ נחל עם שיטפונות החורף. ספרו המפורסם ביותר שאף תורגם לעברית בשנות ה-70 בהוצאת עם עובד, "הירח והמדורות", הוא מופת של ריאליזם דק ויבש, תיאורי נוף רבים של כור מחצבתו, גם כן אזור הגבעות, מזרחית לאלבה אך באותו תא שטח. כמובן שפאבזה לא מסתפק בכך והספר נחתם בהתרחשות עוצמתית גדולה ומשאיר את הקורא עם תחושה של אגרוף בבטן. פאבזה היה אנטי פאשיסט, אחר כך קומוניסט, ואתאיסט רוב חייו, גם הוא עבר לטורינו ודווקא בשיא הצלחתו התאבד. מבין השלושה נחשב פאבזה לחשוב ביותר.

סופר שלישי אתו אסיים תיאור קצה המזלג של ספרות המופת של חבל פיימונטה, הוא ג'ובאני ארפינו כנראה המוכר פחות מבין השלושה אך בנקודת זמן זו הקרוב ביותר ללבי. קראתי את ספרו "הנזירה הצעירה"* ונכבשתי בקסמו. הספר מתאר את ייסורי אהבתו של גבר בן 40 לנזירה צעירה המגלמת בעיניו את כל ההפכים לחייו חסרי האהבה. הנזירה אינה פתיינית אך גם היא מעוניינת בו באופן מסוים, והשתלשלות הספר מכניסה את הקוראת למצב של אמפתיה עם מצבו של הגיבור, הכותב יומן ובו הימים רודפים זה את זה ודומים זה לזה, ויום אחד כאשר מתרחש החיבור ביניהם הכול משתחרר ומתפרץ בנפשו של הגיבור. כפאבזה, ארפינו הוא אומן של ריאליזם סטואי הטומן בחובו התפוצצויות רגשיות עזות ברגעים הנכונים. ספר זה מתרחש בעיר טורינו ומאוזכרים בו אתרים ספציפיים בעיר הידועים לי, כדוגמת כנסיית "אם האלוהים הגדולה"*, עוד אלמנט שחיבר אותי לספר זה. ארפינו הוא בן דורו של פנוליו אך האריך ימים מעבר לו, ונפטר בשנת 1987. עיר הולדתו, מרכז הגסטרונומיה וה-Slow Food ברה*, קיימה בשנה שעברה פסטיבל לציון 90 שנה להולדתו. מחוץ לעירו לא התרשמתי שזכרו מכה גלים, למרות שגם הוא כתב רבות בעיתונות ופרסם ספרים רבים. ארפינו הוא סופר יותר שולי, אבל כנראה שזה הטעם שלי בסופרים – כמו במקומות, פחות ידוע, יותר קוסם.

שלושת הגברים הללו מספרים סיפורים על אנשים אמתיים בחבל פיימונטה בימי חייהם, ולכן עבודתם נחשבת גם היום. הם היו קשוחים אך פגיעים עד מאוד, והניגוד הזה משתקף ביצירותיהם. פיימונטה המתוארת היא מקום אמתי ומהספרים אפשר בהחלט להתחבר למקום עצמו. זה עבד עבורי.

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now